חפץ שהילד או הילדה שלך יכולים לחבק, להריח ולהירגע איתו – יכול להיות מקור לנחמה, לביטחון ולשינה רגועה יותר. אז למה לא בעצם?
חפצי מעבר – כמו שמיכה רכה, בובה אהובה או חתיכת בד עם ריח מוכר – הם לא "תחליף להורה", אלא אובייקטים שמסייעים לילדים לעבור מרגעים של קרבה לרגעים של פרידה או הרדמות. הם סוג של "גשר רגשי" בין העולם המוכר של הקשר עם ההורה, לבין המקום שבו הילד לומד להיות קצת יותר עצמאי.
הדעות תמיד היו ויהיו חלוקות, ואני רק יכולה לספר לך את החוויה האישית שלי. השורה התחתונה שלי היא שברור שכדאי אם זה מקל עלינו ההורים.
הורים רבים שואלים האם זה נכון "להרגיל" את הילד לחפץ כזה, או שמא מדובר בתלות מיותרת. האמת היא שאין כאן תשובה אחת נכונה – לכל ילד ולכל משפחה יש צרכים שונים. אבל כשזה נעשה בגישה רגישה ומודעת, חפץ מעבר יכול להפוך לבן לוויה מרגיע ונעים.
מה שחשוב הוא לא רק שיהיה חפץ אחד מסוים, אלא שהחפצים שמוצעים יעניקו תחושת ביטחון, עקביות ונחמה. אם בוחרים חפץ מעבר, רצוי לא להיקשר רק לפריט אחד ויחיד – אלא לאפשר גיוון בין מספר פריטים דומים, כדי למנוע תלות דווקא בחפץ עצמו.
חפץ מעבר הוא לא סימן לחולשה – אלא ביטוי לעומק הקשר שהילד חווה עם ההורה.
היכולת להיתמך במשהו חיצוני ברגעים של קושי היא דווקא סימן לבריאות רגשית. זה אומר שהילד למד להרגיע את עצמו בעזרת משהו שמסמל עבורו קרבה, חמימות והגנה.
במקום לחשוש מהקשר של הילד לחפץ מסוים, אפשר להסתכל על זה כשלב בדרך לעצמאות. ברוב המקרים, כשהילד מתבגר ומתחזק רגשית – הוא גם מתרחק בהדרגה מהחפץ, בלי שצריך "לגמול" אותו ממנו.
אם הילדה שלך אוהבת לשים את הראש על אותה בובה בכל לילה – זה לא רק נוח לה, זה פשוט עוזר לה לעבור משלב לשלב. ואם מחר תבחר חפץ אחר – זה גם בסדר. העיקר שהחפצים האלו עונים לה על צורך רגשי עמוק.
בסופו של דבר, מה שחשוב זה שהחפץ לא יהיה תחליף לקשר – אלא המשך שלו. משהו קטן, אישי, שמזכיר לילד שהאהבה לא הולכת לשום מקום, גם כשאתם לא באותו חדר.
