הבנה של תסכולים אצל פעוטות יכולה לעשות את ההבדל בין רגעים של משבר לבין חוויה מקרבת ומרגיעה – גם להורה וגם לילד ושקט.
התקפי תסכול אצל פעוטות אינם סימן לבעיה – אלא חלק טבעי מההתפתחות שלהםץ בגיל הזה , הילד מתחיל להבין. שהוא נפרד מההורה, שיש לו רצונות משלו, אבל היכולת שלו לווסת רגשות או להביע אותם במילים עדיין מוגבלת מאוד. התוצאה: סערת רגשות שמביאה לבכי, כעס, התנגדות או התפרצויות.
הרגעים האלו – של בכי תסכול – הם לא רק "שליליים", אלא גם הזדמנות חשובה לעיבוד רגשי. כשהילד מרגיש ש"יש מי שמחזיק את זה איתו", שהוא לא לבד ברגש, הוא מתחיל לפתח את היכולת להירגע דרך הקשר.
כשהתגובה של ההורה לתסכול היא תגובה מקבלת, אמפתית ונוכחת – גם אם לא תמיד נינוחה – הילד לומד שלא מפחיד להרגיש, שלא צריך להסתיר רגשות, ושאפשר לעבור סערה ולחזור לשקט ביחד.
הורים רבען מרגישים אשמה או תסכול כשהילד "מאבד את זה", במיוחד אם זה קורה שוב ושוב. אבל חשוב לדעת – המטרה היא לא למנוע את התסכול, אלא ללמוד להיות שם איתו. דווקא דרך הליווי של הרגעים האלו, הילד רוכש כלים לוויסות עצמי בעתיד.
פריקת תסכולים בגיל הרך היא לא סימן לכישלון – אלא עדות לכך שהילד מרגיש בטוח להרגיש לידך.
החל מגיל שנה וחצי – שנתיים, עוצמת הרגשות עולה, אבל יכולת ההבעה עדיין מצומצמת. ילד בן שנתיים לא יגיד לך "אני מתוסכל מזה שלא נתת לי עוגיה" – הוא יצעק, יבכה, או יזרוק את עצמו על הרצפה.
זה השלב שבו חשוב במיוחד לא להיבהל מהרגש. לא למהר להרגיע, להסיח או "לפתור" את הבעיה. קודם כל להיות איתו. לפעמים מספיק מבט רגוע, נוכחות שקטה, או משפט פשוט כמו: "אתה כועס עכשיו… אני פה איתך". לפעמים זה לא מספיק וכשזה לא מספיק צריך סבלות ואורח רוח.
תסכולים ימשיכו להגיע – הם חלק בלתי נפרד מהחיים. כאשר אנחנו מאפשרים לפרוק אותם בצורה בטוחה ומכילה, אנחנו בעצם בונים אצל הילד אמון פנימי: שגם כשהוא נסער, הוא לא לבד. שגם כשהוא כועס, הוא עדיין אהוב.
והמסר הזה? הוא יסוד לכל מערכת יחסים בעתיד – כולל עם עצמו.
